טקס יום השואה 2015 בסב יום

16/04/2015 עודכן בתאריך

אני טובה בן יהודה מקיבוץ כפר החורש

נולדתי ב- 1926 בכפר קטן על שפת הדנובה. נולדתי 9 שנים אחרי אחי ישראל. השמחה בבית היתה גדולה ופינקו אותי מאד.

 

בכפר שלנו היה רק בית ספר יסודי וכדי להשלים את הלימודים שלי בבית ספר תיכון וכדי לפתח את החנות של אבי היינו צריכים לעבור לעיר מושון מאדג'רובר. שם למדתי גם אנגלית, גרמנית ולנגן על פסנתר. לפני שהגרמנים נכנסו להונגריה עוזרו הנאמן של אבי הביא לנו את המסמכים של הוריו כגון תעודת לידה. אבי החליט למכור את החנות הגדולה שלו מכיון שחשב שיהיה יותר קל להסתתר בבודפשט. הקרובים שלנו נשארו בכפר מולדתי ואני ניסיתי לשכנע אותם שיצטרפו אלינו לבודפשט. הם לא השתכנעו ואחרי שהגרמנים הגיעו להונגריה נלקחו כולם לגטו. משם לקחו אותם בקרונות רכבת לאושוויץ. אף אחד לא חזר. האנגלים הפציצו את בודפשט, המון בתים נהרסו. אנחנו ירדנו למחתרת, הורי שכרו חדר נפרד ממני. סיפור הכיסוי שלהם היה בתור אנשים שבאו לקבל עזרה רפואית, כך הם שרדו את כל התקופה.

 

 

גם לי היו תעודות של ילדה בגילי ושמה פוזי מגדה. אני הסתובבתי עם ניירות אלו חופשי ונרשמתי לבית חרושת סימנס במחלקת יציקת חלקי טנקים. לקראת סוף המלחמה הרוסים כבשו את בודפשט והאנשים לא היו צריכים יותר את הזהויות הבדויות. הם התחילו לחפש את המקום שפעם היה ביתם. ילדים יהודים יתומים הסתובבו ברחובות רעבים ומוזנחים ואני עזרתי לאסוף אותם, התארגנו להעלות אותם ארצה. בעזרת אנשי ההגנה לקחנו אותם דרך מחנות פליטים באוסטריה ודאגנו לכל הצרכים שלהם. בשביל לא להפסיד זמן, מצאנו מדריכים ומורים שכל אחד מהם לימד אותם את תחומי הידע שלו. כשהאמריקאים ראו שאנחנו קבוצה גדולה ומאורגנת הם הקציבו לנו מקום ששימש לפני כן לחיילים אמריקאים. למקום קראו בייריש גמיין על יד העיר בד רייכנהל. שם לימדנו את הילדים ולקחנו אותם לטיולים וזה החזיר להם את החיוך על הפנים ושמחת חיים. שם חיכינו לעלייה.

 

כעבור כמה חודשים בלילה לקחו אותנו במשאיות לצרפת והעלו אותנו על אוניית מסחר, בערך כ- 4600 איש. במהלך ההפלגה אנייה זו קיבלה את השם "אקסודוס". בדרך לישראל התחילו האנגלים להתקיף אותנו בניסיון לעכב אותנו כדי שלא נצליח להגיע לארץ. אנחנו התגוננו ובכל זאת הגענו לנמל חיפה. כשהתקרבנו לחוף ראינו את הרי הכרמל, כולם עלו על הסיפון והתחילו לשיר את "התקוה". זו היתה חוויה בלתי נשכחת. כשהורידו אותנו לשלוש אוניות גירוש. החזירו אותנו לצרפת ומשם לגרמניה. היה מעט אוכל וצפיפות גדולה על האוניות. היתה הרגשה נוראית שאנחנו שוב בגרמניה. הגענו לפפנדורף שבגרמניה ושוב חיכינו להזדמנות לעליה. אחרי כמה חודשים לקחו את הבחורות שבהריון, אני הייתי אחת מהן, בחודש שביעי. כך הגענו לצרפת. אחרי כמה חודשים ששהינו שם, הצטרפו אלינו יתר הילדים וכך כולנו הגענו ארצה בחודש מרץ. בני אורי נולד כשלושה חודשים אחרי שהגענו לארץ. כאן הילדים נלקחו לכל מיני קיבוצים כגון: רמת דוד, יפעת, מצובה, כפר רופין ועוד. השתדלנו לשמור עימם על קשר ולמזלנו אני יכולה להגיד שכל הילדים הפכו להיות אזרחים מן השורה. אחדים נלחמו במלחמת השחרור והפכו לאנשים טובים והגונים.

 

משפחתי הגיעה לקיבוץ כפר החורש, שם נולדו בניי אמנון ושאולי בהפרש של שלוש שנים. בקיבוץ עשיתי תפקידים שונים: הייתי מטפלת בבתי ילדים, הייתי מחסנאית בגדים, למדתי ניהול חשבונות ועבדתי שנים רבות במאפייה בקיבוץ. כיום משפחתי גדולה ומאוחדת, רובם גרים בכפר החורש.

 

לפני תחילת המלחמה היה לי חבר שגר במושון מדג'יירובר ושמו היה יצחק. במלחמה הוא נלקח למחנה עבודה על ידי ההונגרים, עבר תקופות קשות במחנות עבודה רבים, הלך את צעדת המוות ולבסוף השתחרר במאטהאוזן שבאוסטריה על ידי האמריקאים. כשחזר לבודפשט היה במשקל 34 ק"ג, וכשפגשתי בו לא יכולתי לזהות אותו. אחרי המלחמה החלטנו שנינו לעלות לארץ והתחייבנו לשמור על הילדים היתומים. התחתנו במחנה הפליטים בדרך לעליה. כשהגענו לקיבוץ הוא נשא בתפקידים רבים: היה מרכז משק פעמיים ברציפות, היה מנהל מאפייה במשך שךוש קדנציות וגם היה מדריך של משקים צעירים בתנועה הקיבוצית. בשנים האחרונות נסגר המעגל בכך שהבנים שלנו בתפקידים בקיבוץ, הנכדים שלנו למדו באוניברסיטה מגוון רחב של מקצועות. שלוש נכדות למדו הוראה לחינוך מיוחד.

 

היום משפחתנו מונה 26 נפשות, כולם מאושרים ושמחים להיות פה יחד.

  • עמותת ותיקי עמק יזרעאל, מס׳ עמותה 580067262
  • |
  • ת.ד 3222 עפולה 1813201
  • |
  • טל' 04-6520103
  • |
עבור לתוכן העמוד